על אפך ועל חמתך

השבוע, במסגרת עבודתי כמנחת קבוצות חינוך במעגל, פתחתי קבוצה חדשה של נשים, הקבוצה הכי מגוונת שהייתה לי אי-פעם: שלוש דתיות-לאומיות, שתי חרדיות, שתי נוצריות, שלוש מוסלמיות אדוקות, ארבע יהודיות חילוניות ושתי פלסטיניות ממזרח ירושלים שלא מדברות עברית. זה הרגיש כמו התחלה של בדיחה גרועה ממש, ולא ידעתי איך לעגל את כולן למעגל אחד וליצור הרגשה משותפת.

בהתחלה חשבתי לערבב אותן במעגלים קטנים כדי שיכירו זו את זו, אבל הבנתי שזה רק יפלג. אחר כך חשבתי לשחק משחק ילדות מוכר, אבל פערי התרבות אמרו לי לא. ואז חשבתי על תכסיס שתמיד עובד לי עם נשים: כל אחת בתורה תספר מה יש לה בתיק. אבל גם את הרעיון הזה פסלתי, מרגישה שאני מתקרבת לנקודת ייאוש.

המון דברים מפרידים יש בין כל מי שיושבת בחדר; מה משותף לכולן, חשבתי לעצמי, מה מחבר אותנו מעל השוני המטורף? מעל התפיסות הסותרות? איך להחליף את המתח ששורר כרגע באוויר בהרגשת ביטחון?

"סליחה", קטעה לי את המחשבות אחת המשתתפות, "אני אהיה חייבת לצאת מוקדם לארוחת ערב אצל חמותי. אם אאחר היא תהרוג אותי", חייכה וקריצה. תוך שניות ספורות הצטרפו אליה שאר הבנות בקולי קולות. משתפות ומתלוננות, מגדפות ומהללות, צוחקות ומוצאות אין-סוף נקודות חיבור ביניהן סביב חמותן.

איזה מופלא ללכת במציאות שבה כל הזמן אנחנו מחפשים את המשותף.